המראות ה-7.10 טלטלו את עולמי. במקרה שלי, מעבר לסבל, ולהרס ולעצב הבלתי נתפס, המוח סירב להבין שהתפאורה למראות האפוקליפטיים הללו הם נופי ילדותי, המקום, חבל הארץ שתמיד יהיה לי בית.
אותה שבת הייתה שבת מפחידה מלאה בחרדה ופחד למשפחה, לחברים ולכל התושבים. לשמחתי, למשפחה ולמושב שלי היה מזל גדול והמרצחים והזוועות לא הגיעו אליהם.
אולם כעת למעלה מחודשיים שמשפחתי פונתה מביתה בעוטף. זה למעלה מחודשיים שאחותי ומשפחתה דיירי קבע במלון, והוריי זכו לתואר שלעולם לא חפצו בו ודמיינו שיזכו בו – "תל-אביבים".
עברו להם הימים, ולמדנו לחיות בשגרה החדשה. אך הגעגועים והכמיהה לבית ושגרה הולכים וגדלים. האי ודאות מתי נחזור לבית, מתי נשוב לשבת סביב השולחן בבית של סבא וסבתא, לשחק בחצר, רובצים מעל כולנו כעננה.
לפני כמה ימים נתקלתי בביצוע מיוחד לשיר "סימני דרך" של קהילת מושב שובה, שנמצא בעוטף, ופונה גם הוא.
ובתקופה שבו כל שיר מקבל משמעות חדשה, גם מילות השיר זה התעצמו.
בימים אלו אני מרגישה ממש כמו נעמי שמר, שאמנם עזבה את בית ילדותה לתל-אביב, אבל לעולם לא הפסיקה להתגעגע לבית נעוריה וילדותה ולראות בהם כבית.
בתוך כל הכאוס, עננת האי-ודאות והחדשות הרעות, היה משהו בשירתם שרומם אותי ונסך בי תקווה רבה. הגעגועים והרצון לבית עוד כאן, אך קיימת התקווה והאמונה שעוד נחזור ב"זמן הנכון".
בחרתי לכתוב מערך שיעור לשיר ומצגת מלווה.
ונסיים בתפילה לרפואת כל הפצועים, לביטחון כל החיילים, ובתקווה שכל התושבים המפונים, יחזרו הביתה בזמן הנכון והכי חשוב בזמן הבטוח ומקווה שזה יקרה במהרה.
שיבואו ימים טובים,
הג'ירפה
הג'ירפה מבט על חינוך 
סיווי הנפלאה! תודה. מערך שיעור מקסים, רלוונטי ונגיש. התוכן הכי איכותי נמצא כאן🩷
אהבתיאהבתי